איך טייסים יודעים לאן לטוס

ההיסטוריה של ניווט אווירי

הניווט האווירי התפתח ביחד עם התפתחות המטוסים:

ניווט באמצעות תוואי קרקע

בתחילה ניווטו הטייסים באמצעות תוואי קרקע. הם המריאו מעיר מסויימת, עקבו אחרי כביש, נהר, או מסילת רכבת, עד שהגיעו ליעד. באמצעות שימוש במפות קרקעיות בסיסיות, הם יכלו לדעת איפה הם ולאן להמשיך.

השיטה הזאת הגבילה מאוד את אפשרויות הטיסה – הטייסים היו חייבים לשמור קשר עין עם הקרקע, ולא תמיד הדבר היה אפשרי (למשל בלילה, בתוך ערפל). כמו כן השיטה לא אפשרה ניווט מעל מים, שכן אין שם נקודות ציון.

נווטות חישובית

השיטה הבאה נקראת נווטות חישובית. הטייס יכול היה לדעת את המרחק בין נקודת ההמראה לנקודת הנחיתה, ואת הכיוון שעליו לטוס לאחר שמדד אותם במפה. הוא יכול היה לדעת את הזמן שתיקח לו הטיסה (בהתאם למהירות המטוס), וכך אם שמר כל הטיסה את הכיוון בעזרת מצפן, ואת המהירות הנכונה, הוא יכול היה להגיע לשדה הנחיתה בזמן שחישב.

ישנם לא מעט חסרונות לשימוש בשיטה הזאת – החל מבעיות בקריאת המצפן המגנטי ועד לבעיה המרכזי – רוח. הרוח יכולה להאיץ את מהירות הטיסה ביחס לקרקע (אם היא רוח גב) להאט אותה (אם היא רוח אף) ולסחוף את המטוס מצידה (רוח צד). כדי להתגבר חלקית על הבעיות האלה, שולבה הנווטות החישובית עם שיטת הניווט באמצעות תוואי קרקע, וכך היה יכול הטייס לתקן את החישובים שלו בהתאם למה שראה.

ניווט באמצעות משואות רדיו על הקרקע

התפתחות גדולה ומשמעותית בניווט האווירית היתה כאשר התחילו להשתמש לשם כך במשואות רדיו שמוקמו בנקודות ידועות על הקרקע, ובמקלטים מיוחדים במטוסים.

NDB- NON DIRECTION BEACON

משואות הרדיו הראשונות נקראו NDB, והן שדרו אות רדיו לא-כיווני, כלומר שניתן היה לקלוט אותו מכל הכיוונים שסביב המשואה. מקלט רדיו מיוחד במטוס שנקרא ADF – Automatic Direction Finder הראה לטייסים את המיקום של משואת הרדיו ביחס לכיוון הטיסה שלהם. כך יכלו הטייסים לכוון את המטוס ממשואה למשואה ולא היו תלויים יותר בשמירת קשר עין עם הקרקע.

VOR – VHF Omnidirectional Radio Range 

ה VOR הוא משואה משוכללת יותר מה NDB. היא משדרת אות רדיו בכיוונים של מעלות שלמות, כלומר ישנן 360 קרני רדיו אשר יוצאות מהאנטנה שעל הקרקע. במטוס ישנו מקלט מיוחד שניתן לכוון אותו לקלוט את הקרן המבוקשת. המקלט יתן לנו את מיקומה של הקרן ביחס למטוס, והטייסים יוכלו לכוון אותו עד שיפגשו את הקרן ו "ירכבו" עלי אל התחנה, או ממנה.

זוכרים את הנתיבים בשמים? הקרניים שמשדר ה VOR שימשו בעיקר כדי לקבוע נתיבים כאלה, והתחנות היו מפוזרות לאורכו או בצמתים בין נתיבים חותכים.

לעיתים שולבו גם מכשירי DME – distance Measuring Equipment – מכשירים אשר באמצעות מקלט מיוחד במטוס, אפשרו לטייסים גם לדעת את המרחק שלהם מהמשואה.

GPS – Global Positioning System

השימוש ב GPS הוא אחד האמצעים הנפוצים ביותר בעידן הנוכחי לניווט מטוסים. לווינים אשר משדרים נתונים של מקום ומרחק, מאפשרים למחשב שבמטוס לדעת מה מיקומו, כיוון ההתקדמות והמהירות.

הניווט בעזרת GPS אינו תלוי בתחנות קרקע, וגם המקלט שבמטוס אינו משדר בחזרה ללוויינים, הוא רק קולט נתונים.

INS – Inertial Navigation System

מערכת ה INS היא מערכת עצמאית והיתרון שלה בכך שהיא אינה תלויה בעזרים חיצוניים. הטייסים מקישים למערכת את הקואורדינטות המדויקות של עמדת החניה שבה הם נמצאים, וכל תזוזה ממנה נמדדת בעזרת מדי תאוצה, ומתרגמת לכיוון ומהירות.

במטוסים מודרניים מוזנות, בדרך כלל, התוצאות של שתי המערכות – GPS ו INS למערכת בקרת הטיסה של המטוס – FMS – Flight Management System, וכך ישנה בקרה צולבת על דיוק הניווט.

אז עכשיו אתם יודעים קצת יותר על איך יודעים הטייסים לאן לטוס. ואם תרצו ממש לדעת, בואו לקורס טייס אזרחי ותלמדו. צרו קשר באמצעות הטופס שלמטה 👇🏻 

דורון שפירא