להיות מדריך

 

איזה יום יפה" אני אומר ל ד. יהיה כיף לטוס היום. ד. הוא מדריך הטיסה שלי וחבר מזה

זמן רב, איש שתקן, קר רוח, עיניים כחולות חודרות, מדריך אוירובטיקה בבית

הספר לטיסה של חיל האויר, בעברו הטיס מטוסי פאנטום לפרנסתו. הרבה ביליתי בחברתו

וכמעט אף פעם לא שמעתי אותו מתרגש ממשהו, האמת שהוא כמעט ואינו מדבר בכלל,

לפעמים הוא רוטן קצת, וכשאני מפשל בטיסה הוא צועק עלי ואז אני שותק.

 

אנחנו יושבים מתחת לעץ מול משרדי בית הספר לטיסה , בשמים גבוה שני שובלי

התעבות של מטוסי קרב המנהלים איזו מלחמה בניהם. "תסתכל" אני אומר ל ד., והוא,

מרים את הראש, עוקב כמה שניות ואז אומר לי במפתיע "אין לך מושג כמה אני מתגעגע".

אני מגניב אליו מבט מזווית העין, מופתע לשמוע ומחייך בזווית הפה.

 

"יאללה, לך תכין את המטוס הוא אומר לי, אני כבר בא". ואני הולך, בודק, קושר, עושה מה

שאמור לעשות ואז הוא מצטרף ואנחנו ממריאים. ססנה 172,

ישן, מתפרק, מנוע חלש, מוגבל באפשרויות הטיסה, בטח לא מטוס לאוירובטיקה, מטוס הדרכה.

טסים לאיזור האימונים ושם חוזרים שוב על התרגילים הדרושים בקורס מדריכי הטיסה

שאותו אני עובר, אני עושה והוא, כרגיל, לרוב שותק, לפעמים רוטן ולפעמים מתעצבן וצועק.

"יש עוד משהו שאתה רוצה שנחזור עליו"? הוא שואל אותי, ואני חושב רגע ואומר: "אולי

נעשה שמיניה עצלה"?  "אמנם לא נדרש בקורס מדר"ט, אבל אתה יודע, רק כדי לחדד

את המיומנות" אני אומר.

ד. שיושב לשמאלי מגניב אלי מבט, "אני לוקח" הוא אומר ולתדהמתי גם מחייך, "תראה פעם

איך עושים את זה כמו שצריך" ולפני שאני מגיב, הוא פותח מנוע למקסימום,

צולל קצת ואז תוקע את האף גבוה בשמים, קצת סיבוב ואז הוא מפיל אותו דרך צד ימין וממשיך את התרגיל.

בבהלה אני מנסה לאחוז את משקוף הדלת, לא בוטח בחגורת הביטחון שתשאיר אותי במטוס,

העולם נשקף בחלון בזויות שאף פעם לא ראיתי ועכשיו הקרקע מתקרבת במהירות.

ד. מתגלגל מצחוק, "לצד שני" הוא אומר ושוב הססנה עם האף בשמים, טסה כאילו היא F15.

נשארנו שם עוד דקות ארוכות, לפעמים ד. מדגים, לפעמים אני מנסה לחקות אותו, נהנה כמו שלא

נהניתי באף שיעור טיסה אחר. חזרנו לנחיתה אבל הזיכרון נשאר חרוט עמוק.

 

עבר קצת זמן, י. הבוחן יוצא מהמטוס. "תסגור ותבוא" הוא אומר לי, אני סחוט לגמרי אחרי בחינה

של שעה וחצי. בוחן קשה י. "יכולת להגריל יותר טוב" אמרו לי כשסיפרתי מי יבחן אותי. מתיישב

מולו, שומע הסברים ואז הוא מסכם: "אתה טייס טוב, הייתי מאשר אותך לעבודה בכל

חברה מסחרית, אבל אתה ירוק בהדרכה ואני לא יכול להעביר אותך"

"שלא תעיז לוותר, לך תעשה עוד בחינה" אומר לי ד., ואם יש מישהו בעולם שאתה לא רוצה להגיד

לו "לא", זה הוא. "תטוס עם כל המדריכים הותיקים", "רק אחרי שכולם מאשרים שאתה

בסדר, אני מרשה לך ללכת לבחינה נוספת". לך תרצה כל כך הרבה טייסים אני אומר לד. בחיוך, והולך

לקבוע לי שיעורים עם כולם.

הבחינה השניה היא עם ש, מקפיד על כל פרט ש., לא עושה לי הנחות. ערב יום כיפור, החלק השני של

הבחינה מתחיל ב 11:00, ב 13:00 סוגרים את המדינה. אנחנו לבד בשמים וש. מנצל את המצב עד תומו ושולח אותי למצוא בניווט יישובים שספק אם התושבים שלהם מצליחים למצוא אותם בעצמם ללא עזרת GPS. נוחתים דקה לפני הסגירה. "אתה תהיה מדריך טוב" אומר לי ש. לא לפני שהשביע אותי שאת החניכים שלי אלמד לבדוק היטב את מדי הדלק במטוס.

ומאז, חוויה אחרי חוויה, טיסות שבהן אנשים מחייכים חיוך גדול ברגע שהם אוחזים בהגאים, חניכים שחורקים שיניים תוך נסיון לבצע משהו, עד שמצליח, והצורך להתרגל לא להסתכל אחורה כדי לראות מי מאחורי כשאני נכנס למבצעים ומישהו אומר: "שלום המדריך".

והכי אני מתגעגע לטוס עם ד. לך תדע, אולי עכשיו, כשאני מדריך, הוא יצעק עלי פחות…

הערה: לא בטוח שהאנשים בסיפור קיימים באמת, ויתכן שהאירועים גם הם לא קרו והם פרי דמיוני בלבד.

 

 

 

 

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *